הביקור בית הראשון שלי:
הביקור בית הראשון שלי, ממש בתחילת השנה. אני זוכרת שהגעתי לכניסה לבניין וא' הגיע לאסוף אותי. הוא אמר שלום כזה קר והיה נראה די בהלם שהמחנכת שלו עומדת בכניסה לבניין שלו. הלכתי אחריו ואני לא חושבת שאי פעם ירדתי כל כך הרבה מדרגות. הדלת הייתה פתוחה ומלא ילדים קיבלו את פני, ספרתי לפחות חמישה. שלום חמודים אמרתי, והאמא ניגשה אלי עם מגבת על הכתף וסיגרייה ביד. מה שלומך? הושטתי יד לעברה. ופניתי לילדים ושאלתי, אתם האחים של א'? והגדולה אמרה, אני אחות של א' וזאת חברה שלי וזה אחי וזה אחי וזה אחי ואחותי הקטנה. וואי, אמרתי, איזה כיף. האמא התיישבה בפינת האוכל וסימנה לי לשבת, היא הדליקה עוד סיגריה ושאלה אם אני רוצה. רציתי. אבל בכל זאת אני מורה, מחנכת, אשת חינוך. אז סירבתי.
באת לראות איך אנחנו חיים כאן? היא שאלה. ומהשאלה הזאת חששתי, כי לביטוי הזה ביקור בית יש ניחוח כזה של בדיקה, כאילו אני שמאית של החיים שבאה להעריך איך חיים כאן. ואיך משפחה אמורה להיראות או לחיות. לכן תמיד לפני שהתקשרתי להורים לשאול אם אני יכולה לבוא, מצאתי תירוץ. לפני החגים אמרתי שיש לי משהו קטן לחג וקניתי עוגה קטנה בדרך. פעם אחת אמרתי שאני פשוט נמצאת בסביבה וחשבתי להגיד שלום, פעם נוספת אמרתי לאמא שלא הגיעה לאסיפת הורים שחשוב לי להכיר אותה, ואני יודעת שהיא עסוקה, אז שלא תטריח את עצמה ואני אגיע עד אליה.
מה פתאום לראות איך אתם חיים, באתי להביא לא' את המחשב, אמרתי. אני רוצה שהוא ייכנס לזום מחר. זה לא יעזור לך, אמרה האמא. כל הילדים בבית איפה הוא יכול ללמוד בשקט. והסתכלתי על הבית ובסלון היה מונח מזרן זוגי וכל הילדים ישבו עליו וראו טלוויזיה. איפה א'? שאלתי. והוא צעק מהחדר, אני כאן. קמתי וניגשתי לחדר, שהיה ריק מדברים רק מיטת יחיד וארון בגדים שכל הדלתות היו פתוחות. זה החדר שלך? שאלתי. אה, ענה א'. אז איפה האחים שלך ישנים? שאלתי. הם ישנים בסלון חלק במיטה וחלק על הספה. אז איזה כיף שיש לך חדר שלך, אמרתי.
וחזרתי לסלון והאמא סיפרה שהיא עכשיו התפטרה מהעבודה בסופר, כי היא רוצה להיות בבית עם הילדים, היא לא מצליחה לדאוג להם. ושאלתי איפה אבא והאם הם בקשר אז היא אמרה, אבא לא ממש איתנו אבל א' ממש, הוא כל כך רוצה את הקשר הזה. אז הם נפגשים? שאלתי. מידי פעם הוא בא לקחת אותו לביתר או אליו לדירה.
חוט דק שהוסף למערכת היחסים
אני חושבת הרבה על העניין הזה של ביקורי בית, ועל החשיבות שלהם ועל עוד חוט דק שנוסף לקשר עם התלמידים. תמיד התחלתי מהקשה לקל, מהתלמידים עם הבעיות של ביקור סדיר, והתנהגויות סיכוניות משמעותיות. רציתי לתפוס אותם. להגיד שזה תמיד עבד. ממש לא. היה למשל ביקור בית אחד שהתלמידה לא יצאה מהחדר. האמא הזהירה אותי לפני שהיא עלולה לא לצאת. ואמרתי לא נורא ובכל זאת ננסה. והגעתי וכל המשפחה ישבה בסלון. אני התיישבתי בפינת האוכל ליד האבא בזמן שהאמא טיגנה קציצות לשבת. ה', האבא צעק, יאללה בואי המורה שלך כאן. נו אבא היא לא תצא, צעקה אחת האחיות. ה' צעקה שוב האמא. ואני אמרתי עזבו אותה, אני מבינה אותה. לפחות היא תדע שהייתי כאן ושהיא חשובה לי. כן, אמרה האמא. היא לא יוצאת גם כשיש אורחים לפעמים. אני מבינה אמרתי. למחרת פגשתי את ה' ברחבת בית הספר והיא אמרה, אל תבואי יותר אלינו הביתה. ואני חשבתי שהיא צוחקת, אז חייכתי ואז היא אמרה, ברצינות אל תבואי. ולא לקחתי את זה קשה כי בתוך הדברים האלה שהיא אמרה, אני שמעתי אני יודעת שהיית אצלי בבית, זה מביך אותי, ובכל זאת אני רואה שאכפת לך ממני.
משלוח מנות הצלחה קטנה
בביקור בית נוסף, הלכתי לבית של נ'. התקשרתי לאמא ושאלתי אם אפשר לבוא להביא משלוח מנות קטן לפורים. היא אמרה שבטח, אבל נ' לא בבית. לא נורא אמרתי. תספרו לו שהייתי. נ' כמעט ולא הגיע לבית ספר, אולי פעם בשבוע. נ' היה תלמיד חכם מאוד, בפעמים שהוא כן הגיע ממש אהבתי לשמוע את המחשבות שלו, הוא הוסיף מאוד לדיונים בכיתה ותמיד דיבר איתי בכבוד. ישבנו בפינת האוכל, מהצד ראיתי משלוח מנות שכתוב עליו ללירון היקרה, וחשבתי איך היא הספיקה להכין כל כך מהר. ודיברנו הרבה והאמא אמרה שזאת לא הפעם הראשונה וגם בבית ספר הקודם הוא לא הגיע. שאלתי אותה אם זה חשוב לה, אם חשוב לה שהוא יגגיע לבית הספר. אז האמא אמרה, בטח שחשוב לי והאבא שסידר משהו בסלון אמר, עזבי זה מקרה אבוד שילך לעבוד יותר טוב לו. איפה הוא עובד? שאלתי. והאמא אמרה בקיוסק בשכונה, אצל ר'. וביקשתי את הטלפון של ר' ושאלתי אם זה בסדר שאדבר איתה ואקפוץ לשם.
אחרי כמה ימים נסעתי לקיוסק, בדרך שאלתי ילדים איפה הקיוסק של ר' והם אמרו לי, הרבנית את מתכוונת? ואמרתי שאולי. הגעתי לקיוסק ור' שקיבלה את פני בחמימות והובילה אותי לחצר האחורית ושם פגשתי את נ' אורז ממתקי גומי בקופסאות קטנות. הוא ראה אותי והמשיך לשים את הסוכריות הצבעוניות בקופסאות. מה את עושה כאן? הוא שאל. מכיר את המשפט על מוחמד וההר? שאלתי. כן מכיר הוא ענה, אז את ההר? כן חחח צחקתי. וכל החברים שהיו מסביבו אמרו, וואלה נ' אף מורה שלי לא הגיעה עד אלי לעבודה. ואמרתי לנ', הגעתי כי אני רוצה שתבוא לבית ספר. אני אבוא, הוא מיד ענה. והרגשתי שזה סתם בשביל לרצות אותי. אני לא רוצה שתבוא בשבילי, אמרתי. אני רוצה שתבוא בשבילך. טוב אולי גם קצת בשבילי, מיד תיקנתי. אני אוהבת ללמד בכיתה כשאתה שם. נ' שתק. ואז הרבנית אמרה, אני כל הזמן אומרת לנ' כמה זה חשוב. והנה עכשיו אני אומרת לך שאם תלך לבית ספר אתה תקבל ממני צ'ופר בעבודה. וואי אמרתי, תראה כמה אנשים דואגים לך וכמה אתה חשוב. נ' המשיך לשתוק ואמר, אני אגיע לבית ספר.
יום למחרת בבוקר נ' התקשר ואמר, נודר לך שרציתי לבוא לבית ספר, אבל חברים שלי נוסעים לים וממש בא לי גם. והערכתי את זה ממש שהוא התקשר. הוא אף פעם לא התקשר לפני להגיד שהוא לא מגיע. אמרתי שאני מעריכה את זה שהוא מתקשר, ושהוא אומר את האמת. ואני מבינה אותו כי אם חברים שלי היו מציעים לי ללכת לים, הייתי גם בוחרת את הים. טוב תלך, אמרתי. תעשו חיים ומחר נתראה.
נ' הגיע למחרת. ובדרך למכונת המשקאות בבוקר אמרתי לו. אתה יודע כשהייתי בערך בגיל שלך. לא הגעתי לבית ספר. ואתה יודע מה ההבדל ביננו? מה, הוא שאל. לי לא הייתה מורה ומחנכת ששאלה למה אני לא מגיעה. אז אתה יודע מה אני רוצה להיות בשבילך? מה, נ' שאל. המחנכת שלא הייתה לי. ואני אהיה שם.
נ' התחיל להגיע בתדירות גבוהה יותר לבית הספר, זה עדיין היה רחוק ממושלם. אבל הוא הגיע פעמיים בשבוע ואז שלוש פעמים בשבוע. ושם הבנתי, כמה זה משמעותי. כמה אני רוצה להיות שם בשבילם, ואיך ביקור בית קטן, ביקור בעבודה, בשעות שהם אחרי בית ספר כל כך משמעותיים.
